תיאוריית המלחמה הצודקת מתחלקת לשני היבטים: ההצדקה ליציאה למלחמה ואופן הניהול הצודק של המלחמה. אין שום בר דעת שפוי שיחשוב שיש הצדקה כלשהי לזוועות המחרידות שחמאס ביצע בשבעה באוקטובר. זו הסיבה כשישראל יצאה למלחמה בתגובה לכך היה קונצנזוס בינלאומי נדיר סביבה. אופן הניהול של המלחמה היה, במידה מסוימת,

בעייתי כבר מתחילתה - למשל, השימוש הנרחב באש סטטיסטית למרחבים בעלי אוכלוסייה אזרחית צפופה - אך בחודשים הראשונים עוד אפשר איכשהו למצוא הצדקות (נשאיר בצד את שאלות אופן השימוש בבינה מלאכותית). הבעיה מסתבכת כשרואים בבירור מתחילת המלחמה את הסירוב של ממשלת ישראל לחפש end game פוליטי שנחוץ כדי להחליף

את חמאס בשלטון בעזה ולייצר מציאות טובה יותר לכל הצדדים. היה ברור מהתחלה שהאופציה היא רש״פ+קואליציה ערבית תומכת. בלי פתרון פוליטי, ועם צבא המונהג בידי קצינים נעדרי ידע וכישורים אופרטיביים ואסטרטגיים, מה שנשאר זה מהלכים טקטיים חוזרים ונשנים וחיפוש פתרונות הנדסיים (ע״ע השמדת תשתיות). ככה לא מסיימים

מלחמה עם ניצחון. זה המבוא להיקף פשעי המלחמה, פשעים נגד האנושות ולבסוף העמידה בקריטריונים לרצח עם. לצד זאת, תרמה הנכונות של הפיקוד הצבאי לקבל הפרה שיטתית של המשמעת ופקודות הצבא. מי שאצבעו שלה על ההדק, למשל, חיסל לא רק אזרחים פלסטינים אלא גם את שלושת החטופים שנמלטו. היום, חמאס איננו איום קיומי .

הוא, ככל הנראה, גם לא איום צבאי משמעותי על מדינת ישראל גופא. מצד שני, ישראל מבצעת רצח עם בעזה, וחרך עלייה מסוימת בהכנסת לתוך עזה אין שיפור משמעותי בהפצתו (ע״ע חיסול תשתית ההפצה של האו״ם והמניעות ועיכובים מכוונים בהפצה ע״י מתפ״ש), סוגי המזון

(החבילות מישראל מכילות רק מזון יבש - למי שמצליח להשיגן - ונמנעים אבות מזון חיוניים מהאוכלוסיה), ולא מוכנס ציוד בסיסי רפואי והומניטרי נדרש תוך המשך הרס תשתיות הרפואה והחינוך. במילים פשוטות, האחריות על רצח העם היא של ממשלת ישראל, הציבור הישראלי וצה״ל. בהקשר הזה הביקורת כבר צריכה לחרוג מאי הניהול הצודק

של המלחמה ומגיעה לתביעה המוסרית הבסיסית להתנגד לרצח עם, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. 2 הערות סוגריים: 1. גם לגבי הדרך לשבעה באוקטובר ממדיניות המצור על עזה והשלכותיה, ובפרט הממד הכלכלי ומה ניתן היה להשיג ואיך, היערכות צה״ל וכשירותו, הזיקות בין המתרחש בגדה המערבית וברצועת עזה ההבנה בציבור והמידע

לא מדויקים ומבוססים בלשון המעטה, 2. וקשור לראשון, הציבור בעזה אמנם יותר דתי ואולי הומוגני יותר מהגדה המערבית, ועדיין ערב השבעה באוקטובר לא כולו תמך בחמאס, לא כולו התנגד להסדר מדיני ורובו המוחלט לא השתתף בטבח או יצא לרחובות בשבעה באוקטובר. הבחירה של הציבור בישראל לעזה=חמאס היא מוטעית וגול עצמי הרסני.

אני לא מסכימה איתך שחמאס הוא לא איום וגם לא שיש איזשהי אפשרות לפיתרון לא פוליטי אני מסכימה שיש מאות אלפים של אנשים אומללים בעזה שלא יכולים להתנגד לחמאס שמשתמש בהם אבל ההרעבה המדוברת הייתה נקטעת אם החטופים היו חוזרים מוסלמים לשעבר שכן יצאו מעזה טורחים להסתכן ולדבר בעד ישראל ונגד הטרור

קודם כל, הרעבה שיטתית ומכוונת היא הפרה של הדין הישראלי והדין הבינלאומי. זה לא משנה מה הצד השני עושה, מדינה ריבונית שרוצה להיות חלק מהעולם לא רשאית לעשות דברים מסוימים. כנ״ל לגבי החרבה שיטתית של מערכת בריאות, חינוך, רווחה, כלכלה, חקלאות וכו׳. למי שאכפת מלובשי המדים הישראליים היה צריך להיות ברור

כשילדים מניחים מטענים או כש״אזרחים״ מתכופפים וקמים עם נשק זו לחימה שוחקת ומתישה וזו המלחמה נגדנו, מלחמת התשה לישראלים מחוץ להיכל התרבות אכפת מתושבי עזה לא לממני החמאס וזה בלי לדבר על ג׳יאהד כאסטרטגיה

ברור